הבית של אניק וניקו במכלן.

הדקור הבלגי הנוכחי הוא מבחינתי, סיפור מתמשך של חיבה נרכשת. המון זמן הסתייגתי מהחדרים החשוכים, מהריהוט הספרטני ומצבעי השחור, החום והאפור. תחושת העגמומיות המכונסת בעצמה היכתה בי בכל פעם ששזפתי עוד בית בבריסל או באנטוורפן. אך בהדרגה, הבנתי שלא מדובר בעצבות או בסגירות אלא פשוט ביושרה. העיצוב הבלגי כמוהו כסדרה של רכיבים נאים, שמוגשים על צלחת, בלי בישול או תיבול. הקירות, הרהיטים והאביזרים מדברים את עצמם ומספרים את האמת הפשוטה שלהם. אין כאן שום ניסיון לשדרג, ליפות או אפילו לחבר כורסא לשידה או עציץ לשטיח. מה שהעין רואה הוא כל מה שיש והיש הזה מחזיק את עצמו בכבוד.  

אניק וניקו מתגוררים בעיר מכלן עם בנם ובתם המתבגרים. אניק היא מעצבת פנים וניקו ארכיטקט. לפני עשרים שנה הם רכשו חלל תעשייתי, בית חרושת לגבינה בעברו, מול נהר הדייל והפכו אותו לביתם. "זה בית שצמח בהדרגה", אומרת אניק. "כשקנינו אותו לא היו כאן חשמל ומים. הוא גדל איתנו ועם הילדים והוא עדיין משתנה. זה משמח אותנו מאד. חשוב לנו, שהוא ימשיך להתפתח". קירות הבית צבועים בלבן, הרהיטים שחלקם ישנים, משדרים שימושיות ונוחות. שום פריט לא מנסה להיחזות כמשהו שהוא לא. בחזית שפונה לנהר קבועים חלונות ענקיים, נטולי תריסים, אך אניק וניקו לא מוטרדים מחוסר הפרטיות. "אני ממוצא הולנדי", מספרת אניק "אני אוהבת מים וחוסר הפרטיות לא מפריע לי. יש לנו וילונות בחדר השינה וזה מספיק לי בהחלט". וניקו מוסיף: "לפני כמה שבועות ביקרנו בונציה. כל החיים מתנהלים שם על המים וזאת גם ההרגשה שלנו כאן. אנחנו נהנים כל הזמן מהנוף הפנורמי היפה ואין לנו שכנים שמציצים פנימה מהחלון שממול". 

הצילומים נלקחו מהאתר הבלגי Ikea Family. 

הבית של דיין וכריס בדוורסריבייר.

דיין ארוויי ובן זוגו כריס ווילמס חשבו בגדול, עיצבו בענק וכרגע, הם קוטפים פירות מתוקים במיוחד: ביתם -שנקרא Johannesdal ושוכן במערבה של דרום אפריקה- זוכה לוייב מהדהד בזירת הדקור ומספק להם הכנסה נאה כלוקיישן לצילומים. דיין וכריס, שאוחזים בחברה לאירועים ולסידור פרחים, גדלו בחוות ורצו לחזור לגור בחיק הטבע. אולם המבנה שפגשו במהלך חיפושיהם, לא היה בית חווה רומנטי, אלא קוביה מודרנית, שתוכננה בידי אדריכל מקומי. הבית והנוף החלומי שבו הוא טובל קנו אותם לאלתר. "החלטנו להפוך את הבית הזה למפגש של מודרניזם וכפריות" אומר דיין. "משהו עם חזית מודרנית ודקורציה של בית חווה". הפרשנות של השניים לעיצוב כפרי היא לא בדיוק סלסלות קש ווילונות משובצים. חדרי הבית הגדולים והמרשימים בזכות עצמם, מולאו ברהיטים בעלי נוכחות, שטיחים פרחוניים ושפע בלתי נדלה של אוספים ופריטים שונים ומשונים, שלכולם יש ערך אמנותי ולחלקם גם ערך היסטורי. "אנחנו לא מצאנו את החפצים האלה", מבהיר דיין. "רובם דווקא מצאו אותנו. הם הגיעו מירושות, מתנות וחנויות יד שניה. אני למשל, גדלתי עם אוסף הצלחות הכחולות-לבנות שתלויות בחלל המגורים. אמא שלי נהגה לאסוף אותן. וכעת, הן קיבלו משמעות חדשה כטייק עכשווי על משהו ישן". הדקורציה הדרמטית עתירת הפריטים והצבע של הבית נראית אולי מעט מופרזת ומנייריסטית, אך לא לכך התכוונו דיין וכריס. "העיצוב שלנו הוא אותנטי ולא מאולץ", מסביר דיין. "האוספים שנמצאים כאן מספרים סיפורים. אני מעדיף חפצים עם אמירה, שיש עליהם לכלוך על פני חפצים שנקנו באיזה קניון. אנחנו אוהבים דברים כנים, שקשורים לשורשים ולסגנון החיים שלנו". 

הצילומים נלקחו ממקורות שונים, בין היתר מכאן. באתר של Johannesdal יש תמונות נוספות של הבית וסביבתו. 
       

 

הדירה של יוליה בברלין.

ליוליה יש סטייל. לא בטוח שיש לה הרבה כסף. עורכת מגזין האופנה האינטרנטי גרה עם שותפה בדירה ברובע מיטה הברלינאי. החדרים מרוהטים בצמצום אך בקפידה וחלקים מהקירות קולפו בכוונה מצבע. השיחוק האפור הזה מייצר אפקט חד-פעמי, בוהמי ומפתיע. "הדירה היפהפיה שלי מעוצבת בסגנון מינימליסטי, אך היא נוחה, מאובזרת ושימושית" כותבת יוליה. כמה נכון. 
  

מלון Abode Bombay במומבאי.

בעיר מומבאי (לשעבר בומביי) יש יותר מעשרים מיליון אנשים, אבל לא היה בה אפילו מלון בוטיק אחד. העוול תוקן לאחרונה, עם פתיחתו של מלון Abode Bombay  ברובע קולאבה ההיסטורי. המיזם הוקם על חורבות מלון חסר יומרה, שנוהל במשך עשרות שנים בידי משפחה מקומית. יזמית בריטית פנתה לבעלים והציעה לו להפוך את המקום למלון היפ עדכני. השניים שכרו אדריכל אוסטרלי והנחו אותו להעניק למלון סטייל עכשוי, תוך שמירה מקסימלית על המאפיינים התקופתיים של הבנין  ועל הציביון של מומבאי. מלאכת העיצוב התבצעה בעבודת נמלים. תשומת לב מירבית הושקעה בכל פרט ופרט: חזית הבניין שוחזרה, מאפייני אר-דקו נחשפו ותכולת המלון נרכשה במלואה מיצרנים וחנויות מקומיים. הריצוף יוצר בעבודת יד, הרהיטים נקנו בחנויות יד שניה ורופדו בבדי סארי ישנים. האיבזורים, התמונות, הספרים בספריה שבלובי ואפילו שקעי החשמל העתיקים בחדרי האורחים לוקטו בשווקי פשפשים. רוחה של המטרופולין הסואנת מרחפת בכל פינה. בחדר המדרגות הוקם מקדש קטן למאמבאדווי, האלה של בומביי ובחלל הציבורי נתלתה שידה ובה כריכים לחלוקה לילדי הרחוב המקומיים. רק שלט הניאון בכניסה למלון, לקוח מהשיר "אם" של הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג. אבל קיפלינג כידוע, כתב על הודו.