אמנית אורחת: אנני פוטוגוק.

מהו מחיר התהילה שאמן ילידי נערץ נאלץ לשלם על הצלחתו? ככל שמדובר בציירת האינואיטית אנני פוטוגוק, המחיר היה כבד מנשוא והחיבוק החם שלו זכתה מהממסד האמנותי הפך לחיבוק דב גריזלי מוחץ, שכמעט חנק למוות אותה ואת יצירתה.

פוטוגוק בת הארבעים וחמש גדלה בקהילה האינואיטית (אסקימואית) קייפ דורסט באי הקנדי באפין. היא נולדה לשושלת אמנים אינואיטיים ידועה: אמה וסבתה היו ציירות מוערכות ואביה ואחיה היו פסלים. אולם החיים בקייפ דורסט לא היו גביע גלידה מעוטר בקצפת ובדובדבנים. הוריה של פוטוגוק היו אלכוהוליסטים והיא עצמה חברה עוד בצעירותה לאנשים הלא נכונים, חיה חיים שוליים וחוותה אלימות וסבל. בגיל עשרים ושמונה, היא החלה לצייר במרכז האמנויות המקומי. העיתוי היה מזהיר: עולם האמנות הקנדי שיווע באותה תקופה לכוכב אינואיטי חדש, שיציג תכנים חדשים, שונים מציורי המיתוס וציד הלוויתנים הנדושים. ואנני פוטוגוק -מבלי להתכוון- ענתה על הצורך. היא לא ציירה בתי איגלו ולא דובים רוקדים בשלג. ציוריה עסקו במה שראתה וחוותה בקייפ דורסט כל חייה: עוני, פשיעה וחוסר תוחלת. בסגנונה הנאיבי, נטול הפילטרים, היא שירטטה משפחות ישנות על הרצפה בצריפי העץ שלהן, ילדים משועממים צופים בטלוויזיה, שיכורים משליכים בקבוקים ריקים בחצרות אחוריות, בעלים שמכבדים את נשותיהם במכות רצח, נשים עירומות בוחנות את גופן או משתתפות באורגיות וכל אותן סצינות עגומות מחיי היומיום האינואיטיים, שהמערב הלבן והנאור בעיני עצמו השתוקק להכיר.   

ההצלחה היתה מהירה וסנסציונית. ציוריה של פוטוגוק נמכרו בגלריות קנדיות באלפי דולרים וקיבלו תהודה בינלאומית, היא זכתה בפרס אמנותי לאומי וב50,000 דולר וציוריה הוצגו בתערוכות סולו מוזיאוניות בארה"ב ובאירופה. בשנת 2006 צולם סרט דוקומנטרי על חייה, שבו אמרה "פעם הייתי לא כלום ועכשיו אני משהו. אני יודעת עכשיו, שאני חשובה לאנשים. זה דבר גדול מאד עבורי, להיות אמנית".

אולם דווקא אז, בשיא תהילתה, פוטוגוק ירדה למחתרת וניתקה כל קשר עם עולם האמנות, שהפך אותה לנערת הפוסטר של הציור האינואיטי. היא נצפתה משוטטת ברחובות העיר אוטאווה והשמועות אמרו שהפכה לחסרת בית והתמכרה לסמים ולאלכוהול. היא צולמה מספר פעמים, כשהיא מציירת בקרנות רחוב ומוכרת את יצירותיה בעשרים או שלושים דולר לעוברים ושבים. השאלה "לאן נעלמה אנני פוטוגוק?" הטרידה יותר מעיתונאי אחד, אולם המאמצים לאתרה כשלו. בשנה החולפת, התעלומה נפתרה. פוטוגוק, כך מתברר, חברה לביל, גבר לבן וחסר בית. הם הפכו לזוג והתגוררו ברחובות ובבתים נטושים באוטאווה. בראיון מצולם שנערך עם השניים לפני מספר חודשים, ביל תיאר את המאבק, שהם מנהלים מול הרשויות כדי לקבל דיור ציבורי. אנני, לדבריו, היא אשה ביישנית ומסוגרת, שלא עמדה בלחץ שהפעילו עליה בעלי הגלריות ומאסה בניצול שניצלו אותה כדי להתעשר על חשבון ציוריה התמימים. "אנני התחילה לצייר מחדש", סיפר ביל "ועכשיו היא מוכרת את הציורים שלה ברחוב בסכומים קטנים לאנשים שבאמת רוצים בהם. הכסף והפירסום לא מעניינים אותה ולא עניינו אותה מעולם". 

ואולי לסיפור העגום הזה יש בכל זאת, סוג של סוף שמח. אנני חזרה לצייר והיא וביל עברו לגור בדירה קטנה שעיריית אוטאווה סידרה להם. לאחרונה, נולדה להם בת והם קראו לה נפאצ'י, על שם אמה של פוטוגוק. 

לאנני פוטוגוק אין אתר. עבודותיה מוצגות באתרי אמנות רבים. באתר הזה מוצגים כמה מציוריה הידועים לצד הסברים ופרשנות של עולמה האמנותי.      

 

 

  

הבית של ג'בון בפניקס.

אפשר ללמוד המון מהסיפור הזה על כוחה של נחישות ועל טיבה של דבקות בסגנון עיצוב מקומי, שכוער במשך השנים במניירות מגוחכות. ג'בון חיפש לעצמו בית מגורים במשך חמש שנים רצופות. ואז הגיע לקהילת בתים מודרניים ישנים במרכז פניקס שבאריזונה והתאהב בבית שנמצא בתהליכי בניה. הוא רכש אותו, אבל לא יכול היה להתעלם ממה שראה מסביב: בתי הקהילה נראו כמו הכלאה מלאכותית של טוסקנה וסגנון המערב הפרוע. הם היו מוזנחים וחלקם ריקים מדיירים. בתהליך ממושך, שכלל שכנוע של דיירים נוספים ומכשולים לא מעטים, ג'בון הצליח לשנות את חזות השכונה. הוא דאג להחלפת מרצפות, לצביעת חזיתות הבתים בגווני אפור ואדום, לשיפוץ הבריכה ולסילוק כל האלמנטים הזרים והמוזרים, שניטעו בה במהלך השנים. 

את אותה רגישות עיצובית הוא הפגין בביתו הקטן, שאותו עיצב כמפגש של רטרו ועכשוויות, עם צבעי אדמה  וגוונים של אפור, שמשקפים את הסביבה המדברית של פניקס. כי עיצוב טוב לא יכול להיות מנותק מסביבתו החיצונית, מהנוף, מהקרקע ומסגנון הבניה של הבית. בית אסתטי הוא תבנית נוף מולדתו וזו ממש לא מליצה פואטית. 

הצילומים נלקחו מכאן.

    

דירה במאלמו.

כל כך מרענן להיתקל בסוכנות נדל"ן שוודית, שמציגה בתים מהחיים. לא עוד שיבוטים מדוגמים ביד סטייליסט, לא עוד לובן סטרילי וסדר צונן. בתים אמיתיים, שגרים בהם אנשים שואפים ונושפים, שהטביעו בהם את טעמם האישי. והטעם הזה -איזו הפתעה- לא בהכרח נקי ומאורגן למופת. אבל יש בו אופי, אינדיבידואליזם וחיות. 

לסוכנות הזו קוראים Bolaget  והיא מציעה בתים למכירה בעיר מאלמו. אף אחד מחללי המגורים הללו לא נראה כמו בית מהז'ורנלים. רובם משומשים ואפילו מרופטים מעט. אך לכל אחד מהם יש את האישיות הביתית שלו וברוב המקרים מדובר באישיות נעימה מאד. הדירה שבתמונות שוכנת במרכז מאלמו, קרוב לכיכר ראשית ולפארק. לבעלים שלה יש טעם צבעוני, קצת בוהמי, לא יומרני וממש לא צח כשלג. ואני אוהבת אותה. היא באה מהחיים. 

      

הדופלקס של אנתוני באראטה במיאמי.

הדקורטור הניו-יורקי אנתוני באראטה מעצב ללקוחותיו העשירים בתים אלגנטיים ומלוקקים עד אימה. אך את דירת הנופש שלו בחוף בייסקין שבמיאמי, דופלקס בן 100 מ"ר, הוא עיצב קצת אחרת. "רציתי שהבית הזה ייראה שונה מהבתים שעיצבתי בעבר וגם צבוע בצבעים שונים", הוא מספר. הגוון הראשון שעלה במוחו היה כתום לוהט. כי חופשה באווירה קאריבית משמעה, קודם כל ולפני הכל, מיץ תפוזים סחוט טרי על שפת הבריכה. הוא צבע כמה קירות בכתום ובצהוב וריהט את החדרים בתערובת של רהיטים עכשויים ומודרניים משנות ה-60 שחלקם אותרו בחיפושים קדחתניים ברשת. התוצאה היא סוכריית פופ צבעונית ומחוצפת, אך עדיין מחוייטת עד התפר האחרון.   

הצילומים נלקחו מהאתר של CASA VOGUE .

 

מלון ACE בשורדיץ'.

רשת המלונות האמריקנית ACE Hotels ניסחה מחדש את מושג אירוח ההיפ. בתי המלון שלה, ששוכנים בערים אמריקניות מרכזיות, הם פשוטים מאד אך באותה מידה מסוגננים להפליא. הם אמנותיים, מוקפדים וגם חברתיים ומתחשבים. האורחים יכולים לבחור לעצמם חדרים בטווח מחירים משתנה, החל בחדר זול ובסיסי עם מיטת קומתיים וכלה בסוויטה מושקעת ויקרה. המיתוג המתוחכם והנגיש הזה הוכיח את עצמו בגדול. מלונות ACE משגשגים ומושכים אליהם לא רק אורחים אלא גם תקשורת מפרגנת והמון כתבות עמוסות בצילומים. 

לאחרונה, הרשת השיקה בשכונת שורדיץ' הלונדונית צאצא חדש והוא נקרא, איך לא, ACE Hotel London.  סגנון העיצוב שלו ממשיך את הקו הדקורטיבי של אחיו האמריקניים עם סכמת צבעים מונוכרומטית, רהיטים מודרניים ותועפות של סטייל. והוא לא מבייש את הפירמה.