אמנים אורחים: ציירי הרמנסבורג.

מהפכות מתחילות לפעמים, לגמרי במקרה. בשנת 1934, הזדמן אלברט נמטג'ירה, אבוריג'יני בן שבט הארארנט ממרכז אוסטרליה, לתערוכת ציורי נוף, שנערכה במנזר הרמנסבורג. הוא הוקסם מרישומי צבעי-המים של הגבעות הצחיחות, שבהן חי כל חייו. ולמרות שהם צויירו בידי אמנים אירופאיים, הוא ידע שהוא יכול לצייר טוב בדיוק כמותם ואפילו יותר. אלברט למד את טכניקת הציור בצבעי מים  והחל לצייר את הנוף המקומי בדרכו שלו. בזכות ציוריו המופלאים, הוא הפך לאמן האבוריג'יני הראשון, שזכה להכרה כלל לאומית ולאזרחות אוסטרלית.

בעקבות אלברט, החלו בני ארארנט נוספים לצייר ציורי נוף וזכו לכינוי "ציירי אסכולת הרמנסבורג". הם זכו להוקרה אמנותית  וסללו את הדרך לאמנים אבוריג'יניים נוספים בכל רחבי היבשת ולהקמת תנועת האמנות האבוריג'ינית העכשווית. 

החדשנות בגישתם של ציירי הרמנסבורג נעוצה בנקודת המבט התרבותית שלהם: הם לא ציירו את  ההרים והצמחיה שסביבם כנוף גרידא, אלא כחלק מיצירי זמן החלום, מיתוס הבריאה האבוריג'יני. הם הלבישו  עצים, גבעות וצמחים בכסות של רוחות קדמוניות ובציוריהם יש כמעט תמיד אוירה סוריאליסטית ומכושפת.

מייסדי האסכולה עברו לעולם החלום לפני שנים רבות. אבל עבודותיהם ואלו של ממשיכי דרכם משבט הארארנט נמכרות באתרים רבים ברשת. באתר the Hermannsburg School יש מידע וציורים רבים נוספים.

בית בפיטסטאון.

שלוש עיירות אמריקניות עונות לשם פיטסטאון: בניו-יורק, ניו-ג'רסי ופנסילבניה. אין לי מושג בפיטסטאון של איזו מדינה שוכן הבית שבתמונות. וזה גם לא ממש משנה. הבית מעוצב בסגנון הראסטיק קאנטרי האמריקני, עם נגיעות של שאבי-שיק פרחוני ורומנטי. ובהזדמנות זו, קוראותיי הישראליות היקרות, קבלו הטפת מוסר:  קאנטרי חדש מהחנות עם רהיטים ששופשפו בכדי שייראו ישנים, הוא לא קאנטרי אלא זיוף. ואין שום צורך בתחליפים, כשהדברים האמיתיים נמכרים במחירים שווים לכל נפש. ולעיתים, אפילו זולים יותר מהחיקויים המכוערים.  

התמונות נלקחו מכאן.

עיצוב בצבע הורוד.

ורוד עושה לי ויבראציות. אולי זו מנת היתר של חדרי הילדות המתוקים עד זרא, אולי חתלתולות ההלו-קיטי ושאר ההקשרים הגירליים-מופקרים של הצבע הזה. אני באמת לא יודעת. ורוד פשוט לא עושה לי טוב.

אבל זה לא חייב להיות ככה. אם נשלוף את הורוד -על מאות גווניו- מתוך הקונבנציות הסכריניות ונמזג אותו בהקשרים עיצוביים מקוריים, הוא יקבל משמעות שונה לחלוטין. 

למען האמת, זה נעשה גם היום. התמונות שאספתי מציגות אפשרויות עדכניות, נטולות קיטש לעיצוב בורוד. והן שוות בדיקה.

 

בית במדריד.

לא קל לעכל את ביתם של הצלם גורקה פוסטיגו ומעצב האופנה דיוויד דלפין במדריד. וקשה מאד להגדיר אותו. זהו חלל בעל אישיות חזקה ודעתנית משלו. בית שהפרטים שמרכיבים אותו מתכתבים עם סגנונות רבים, אבל הוא עצמו לא דומה לשום דבר אחר.

הבית נבנה במאה ה-17, שימש ככנסיה ולאחר מכן, כבית כלא של נשים. גם הבמאי פדרו אלמודובר נשבה בקסמו וצילם בו את אחד מסרטיו. לפני ארבע שנים רכשו אותו בני הזוג, פרסונות עיצוב מוכרות, לאחר שהתאהבו בו ממבט ראשון. "הוא היה מתוכנן כל-כך טוב", נזכר גורקה "שלא היינו צריכים לשנות פה כמעט כלום". הם צבעו אותו בלבן והתקינו רצפה לבנה "וכך, כל עבודות האמנות שנמצאות פה בולטות מיד לעין".  

ההיילייט של העיצוב הם הצילומים הממוסגרים של גורקה ושל צלמים נודעים נוספים ואוספי האמנות המגוונים שלו. הרהיטים הישנים הם קלאסיקות תעשייתיות ומודרניות. והתחושה הכוללת היא של בית אמנותי, גדוש תנועה ועניין, אבל גם רגוע. 

הצילומים נלקחו מהאתר TRENDLAND.