מסלול חייו של קאזונורי, ממש כמו אישיותו, לא היה שגרתי מעולם. הוא גדל בתוך "ג'ונגל בטון" בעיר אוסקה, סיים תואר אקדמי בקליפורניה, חזר ליפן, מכר בגדים משומשים, ניהל חנות סניקרס ומסעדה והפך לדייג. כיום, הוא גר בעיירה איסומי, לחופו של האוקיינוס השקט, מפסל כדים וקערות קרמיקה ומייצר שימורי אנשובי ורוטב דגים.
את כל עיסוקיו ומקצועותיו למד בכוחות עצמו מאפס. כשהחל לייצר רוטב דגים, דג במו ידיו סרדינים בים כדי להבין את המערכת האקולוגית, שבה הם מתקיימים. כשהחליט להתנסות בחימר, הצטרף לחוג קדרות מקומי ולמד לכייר כדים עם סבים וסבתות משועממים. עבודותיו פרצו במהרה את תקרת החובבנות וקיבלו אופי אישי ופראי משלהן. קאזונורי דבק בכלי הקרמיקה ומסרב לפסל דמויות אנושיות: "אני לא יוצר דמויות אדם, כי לדעתי, הן מציבות את האגו של היוצר בחזית. ואני מעדיף למחוק את זה מהיצירות שלי" הוא מסביר.
את בית החוף משופע הגג שלו קנה עוד כשעבד בטוקיו, ממגוון סיבות: הקרבה היחסית לעיר ולנמל תעופה ובזכות זכרונותיו מהתקופה שגר בסן-דייגו, ששוכנת גם היא לחוף האוקיינוס. הוא מספר, שתמיד נמשך לטבע וכשעייף מחיי העיר, עבר לגור כאן בחלל היצירתי, גדוש החפצים, עבודות החימר שלו ופסלוני השיסה העתיקים, שרכש לאורך השנים.
"מה שמנחה אותי בחיי האישיים והיצירתיים הוא הכבוד לטבע", הוא מוסיף. "אני מנסה לבטא בקדרות שלי את דו-הקיום שלי עם הטבע. כשאתה מכבד ומודע לטבע שסביבך, לאוקיינוסים, להרים, לעצים, לסלעים ולשמש, אתה מבין את מהות הדברים ויכול לחבר אותם לרעיונות, ששופעים במוחך. במובן הזה, אין הבדל בין ייצור שימורי אנשובי ליצירת קדרות, מבחינתי".
הצילומים נלקחו מכאן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה