הסביבה שלי מזדקנת. אנשים חופרים בעברם בכפית ודולים מתוך קפלי השיכחה עוד ועוד זכרונות מוארים, שמספקים להם עילה להיאנח ולהגיד "אחחח, איזה כיף היה לנו אז". חבר פייסבוקי בן חמישים פירסם לאחרונה אוטוביוגרפיה חנוקת געגועים לילדותו ולא משנה, שחייו דאז היו מרתקים כמו שקית במבה מעופשת. הערגה לעבר מייצרת מציאות חלופית משלה ואין טעם להבהיר למוצפי הזכרונות, שנוסטלגיה היא געגוע למה שלא היה. הם לא יוותרו על שום הזדמנות להתיש אתכן בחוויות המכוננות שחוו בשיעורי השחיה של כיתה ז'.
אני משתפת אתכן בזה, כי נוכחתי לדעת, שלאנשים הנוסטלגיים יש המון עבר אבל אין להם טיפת הווה ועתיד, גם אם הם רק בני ארבעים וחמש. הזדקנות היא לא עניין ביולוגי, אלא פרוגנוזה של חשיבה גריאטרית, שלא מסוגלת להביט בתקווה שבוע ימים קדימה.
וזה בהחלט קשור גם לעיצוב פנים. קשישי הנפש גרים -לרוב- בבתים קשישים, מרופדי נוחות מיותרת. אני חרדה מהמחשבה שבגיל שישים, אמצא את עצמי יושבת בסלון מפונפן, על כורסת טלוויזיה מתכווננת ובוהה אל מטבח הבולטהאופ המאובזר שלי. ביום הזה אני אדע שאין לי יותר למה לצפות.
וזו הסיבה שבגללה אני אוהבת לופטים. הם כמעט תמיד צעירים ויצירתיים. איך אפשר להרגיש תשישות בתוך חלל פתוח מלא רהיטים בשקל עם מטבח מאולתר, שנלקח בחינם מאיזו דירה משתפצת? אי אפשר. באחריות.
הלופט של דן -מפיק סרטים צעיר, שווה ודלפון מטורונטו- הוא זריקת אנרגיה חיננית של מרץ ונעורים. כשיגיע יומי לעבור לדיור המוגן, אני זוממת לרכוש כרטיס טיסה ולהגר לחלל המגורים הזה. ראו את זה כהתחייבות.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה