חנות ברשת: Brut Cake.

לא תמיד היתה ניקול טאנג אמנית במשרה מלאה. "עוד בילדותי רציתי להיות אמנית", מספרת הטאיוואנית הנמרצת "אבל כשהתבגרתי נאלצתי לחשוב על מקצוע מעשי יותר, מה גם שהוריי חששו שארעב ללחם". ניקול התפשרה, למדה פירסום ועבדה במשך שנים כפרסומאית בפירמה יוקרתית. אבל החיידק היצירתי המשיך לכרסם וספקותיה לגבי בחירתה המקצועית הלכו וגברו. "כל הזמן שאלתי את עצמי: מה לי ולזה? וקול פנימי אמר לי, שאם לא אנסה משהו חדש, אני אסיים את הקריירה שלי כבוסית של עצמי". היא החלה ליצור עבודות קרמיקה בסופי השבוע, אך ההזדמנות האמיתית צצה, כשחברת הפירסום שלה פתחה סניף בשנחאי וניידה אותה לשם. "כשהגעתי לשנחאי ראיתי, שאם אנסה להיות גם פרסומאית וגם אמנית, בסוף לא אהיה טובה מספיק בשום תחום. הבנתי שאני חייבת להתמקד והתפטרתי מעבודתי". אולם גם אז, כשניקול החלה לעבוד כאמנית וכמנהלת גלריה, היא עדיין לא מצאה את מקומה. "האמנות היא ים גדול מאד", היא מספרת "ואני הרגשתי, שנזרקתי ללב האוקיינוס הפאסיפי. לא ידעתי במה אוכל להיות טובה. הייתי בפאניקה, אבל לאחר שנתיים של התנסות אמנותית, מצאתי את הכיוון שלי".

"מההתחלה נמשכתי לחימר הכהה", ממשיכה ניקול. "בניגוד לפורצלן, יש לו תחושה של קרבה לאדמה". היא החלה ליצור מהחימר כלים שימושיים, עם ציורים נאיביים. "כי בשבילי, החימר הוא קודם כל משטח לצייר עליו. אני מציירת ישירות על הכלי בחפץ חד וגם משאירה טביעות אצבע. אין שום סיבה שהכלים שלי ייראו מושלמים, כאילו יוצרו במכונה. אני יצרתי אותם וצריך להישאר בהם משהו ממני".      
"שנחאי חוללה בי את השינוי" היא מוסיפה. "זאת עיר מלאת אפשרויות ואנרגיות. היא נותנת את ההרגשה, שאם רוצים לעשות משהו, אפשר לעשות אותו והוא יצליח". ולכן, היא פתחה ברובע  אנפו-לו את הגלריה Brut Cake, שבה היא מוכרת בנוסף לכלי הקרמיקה שלה גם ציורים, כיסאות וכורסאות מרופדים ועבודות בד בעיצובה. יצירותיה של ניקול משלבות עכשוויות אופנתית עם מסורת אומנותית סינית פשוטה ומחממת לב. "אני אוהבת במיוחד את הכיסאות". היא אומרת. "יש להם אופי אנושי. אני מרפדת רק כיסאות ישנים ומרגישה, שכך אני מאפשרת להם לחשוף את אישיותם".