יום הולדת שביעי ל"עולה על העיצובים".

הבלוג שלי בן שבע היום. 

זו חתיכת חיים. 

מזל טוב.

דירה בלונדון.

גילגולים רבים עברו על הדירה הלונדונית במאה ושבע עשרה שנותיה: היא היתה חלק ממפעל, סטודיו של אמן, החליפה בעלויות ושימושים, עד שנרכשה על ידי זוג צעיר, שהפיק ממנה בית. הבעלים החדשים לא נרתעו ממימדיה הפעוטים ומכך שיש בה חדרון שינה יחיד. הם הציפו אותה ברהיטים ישנים, קישוטים וחפצים, צבעו את קירותיה בירוק ובשחור והשרו עליה את רוחם הצוהלת. עכשיו, היא עומדת למכירה פעם נוספת.

הצילומים נלקחו מכאן.

הבית של איזבל והובר בדיראק.

עייפתי ממדפי הקופסאות. האמנתי שראיתי את כל מה שיש לטרנד להציע, כשנתקלתי בביתם של איזבל והובר. בני הזוג -אנשי תקשורת פאריסאיים- פתחו פרק חדש בחייהם בטירה עתיקה בדיראק שבדרום-מערב צרפת. הם אמנם עברו מהעיר לכפר, אך לא זנחו את שורשיהם האורבניים והציבו בכל חדרי הבית ארונות וארוניות מקופסאות עץ. ופתרונות האיפסון הקומתיים שלהם נראים רעננים ואפילו חדשניים, תודות למראם הפשוט ונטול הגימיקים.

הצילומים נלקחו מאתר העיצוב ההולנדי vtwonen.

.

הבית של פט וננה בווה.

היקום הפגיש את פט, צלם עיתונות הולנדי עם ננה, מעצבת ומאיירת פינית עם תסרוקת קסדה בלונדינית. הם נישאו, הביאו לעולם שני בנים והתמקמו בעיר השוויצרית ווה (Vevey), שעל גדות אגם ז'נבה. פט פתח חנות של רהיטים מודרניים וננה התמסרה לרישום ועובדת על ספר ראשון. הם שכרו בית דו קומתי, גדול דיו כדי להכיל את מיצבור החפצים והרעיונות העיצוביים שלהם.   

בני הזוג ליקטו לאורך השנים רהיטים ואביזרים מודרניים, בעיצובים סקנדינביים, איטלקיים ושוויצריים ואגרו פריטי אוסף וזכרונות ילדות. חפצים רבים נאספו ברחוב והם מציינים את מכולות האשפה כמקור צריכה אהוד לצד חנויות מעצבים ושווקי פשפשים.  

פט וננה חיים ונושמים עיצוב ואמנות. הם מושפעים מהטבע והאור, מהעבר, מחוויות שחוו, ממוסיקה וספרים. הבית משתנה לעיתים תכופות. חפצים רבים -ולטענתם, רבים מדי לפעמים- נכנסים פנימה ויוצאים החוצה. ומה שנמצא כאן משקף את טעמם ורגשותיהם. הם ממליצים לאחרים לעשות כמותם ולעצב את בתיהם מתוך חזון אישי. מהבטן ומהלב.

הצילומים נלקחו מכאן.
 

מועדון הגלישה של עזה.

חוץ מצרות, לעזה יש גם ים עם גלים. ויש שם אנשים, שרוצים לגלוש עליהם. אין כאן מחלוקת פוליטית מדממת וגם לא שאלות של צדק ואי צדק, טוב או רע, שחור או לבן. רק משאלה אנושית פשוטה לרחף מעל קשיי היומיום, לשאוף אוויר מלוח ולהתמלא בתחושת חופש. חופש מהכל. ומדובר גם בפעילות גופנית מבורכת, בטריטוריה שבה המודעות לספורט נמצאת עדיין בחיתוליה. 

בשנת 2008, הקים מתיו אולסן, נדבן אמריקני, את מועדון הגלישה של עזה וצייד את חבריו -עשרים או שלושים תושבים מקומיים- בגלשנים. היוזמה היכתה גלים וזכתה לתיעוד בסרט גרמני. אנדרו מק'קונל, דוקומנטריסט אירי, שמתמחה בצילום מאבקים פוליטיים, נסע לעזה ונכנס עם הגולשים למים העמוקים.       

הצילומים נלקחו מהאתר של מק'קונל.