אבודים ונמצאים.

נוודים הם לא תמיד שיכורים חסרי בית. לפעמים, הם צעירים חופשיים ונשובי רוח נדודים. הצלם מייקל ג'וזף מאוהב בקהילת נוודי הרכבות. מזה מספר שנים, הוא מצלם את חבריה וחברותיה בתחנות הרכבת ובנקודות המפגש שלהם בערים האמריקניות הגדולות. הוא מרכז את תמונותיהם בפרוייקט תיעודי מתמשך, שנקרא LOST AND FOUND. וכך הוא כותב עליהם:

"בעוד רוב האנשים בוחרים בנתיב המקובל, קבוצה של צעירים אמריקניים מטיילת בארצות הברית על רכבות משא ובטרמפים מזדמנים. הם עוזבים את בתיהם כדי למצוא עתיד טוב יותר ולפעמים עבודה. לעיתים קרובות, הם אבודים ומונעים מכוח תאוות נסיעות, אסקפיזם והרפתקנות. חלקם נמלטים מסיטואציות משפחתיות פוגעניות. נווד הרכבות קושר מטפחת לצווארו ויוצא לדרך בחיפוש אחר משהו טוב יותר ולעיתים, בחיפוש אחר עצמו.

אולי פגשתם במקרה נווד כזה ונרתעתם מקעקועי הפנים שלו, מהפירסינג, מהזקן הפרוע, מהצלקות והפצעים הפתוחים, מהצמות והלכלוך שמבדלים אותו מהזרם המרכזי ואולי לא הבחנתם בו בכלל.

חברי תת התרבות הזו נודדים מנקודה לנקודה בארבע רשתות הרכבת הפרושות ברחבי ארצות הברית, כשהם נעזרים במדריכים ובמפות. לעיתים, הם נוסעים בחבורות ולעיתים לבד. הם נפרדים, חוברים לנוודים אחרים ולעיתים קרובות, מתלכדים מחדש. אלה שהתחילו את מסעם בודדים ואבודים, מוצאים לעצמם  משפחה חדשה וכמו בכל משפחה גם כאן שולטים חוקים של חלוקת כסף ומזון.

ממש כמו הגרפיטי בחוצות הערים, גופם ופניהם של האנשים האלה הופכים לסיפור חייהם הויזואלי. לעיתים קרובות, הם מקעקעים זה את זה עם סיכה ודיו ומנציחים זכרונות מטיולים. ישנם סמלים נפוצים, כמו הקעקוע של  מספר השנים בדרכים. קעקועים אחרים מאפיינים קבוצות נוודים ספיציפיות. לעיתים, כשאחד החברים מת, האפר שלו מעורבב בדיו וכל אחד מהחברים האחרים מקבל קעקוע של אחוות אחים לדם. 

החיים על מסילות הרכבת נושאים איתם סיכונים רבים של התנכלות, ירי, מוות, מחלות והרעלות סם, אך הם גם משתלמים בגדול. יש כאלה שטיילו בכל ארבעים ושמונה המדינות. האדרנלין הדוהר בדם בזמן תפיסת רכבת והציפיה לחקור יעדים חדשים יכולים להיות משכרים. יש כאלה שנודדים במשך תקופה קצרה בעוד שאחרים הופכים את הנדודים לדרך חיים. הם מחליפים את מירוץ העכברים והרביצה במשרדים חנוקים באוויר פתוח ובחירות. הם יכולים לגבש לעצמם זהות לפני שהעולם יכתיב להם מי הם צריכים להיות.

הצילומים האלה אינם תיעוד של חייהם אלא מבט מקרוב על נשמותיהם האינדיבידואליות. המראה הקשוח שלהם מתעתע. הם מן האנשים הנדיבים ביותר שאפשר לפגוש. הם ניחנו בנפש פתוחה ובמתנת הזמן. וכפי שאחד מהם אמר: "הם יתנו לך את זמנם, כי זמן זה כל מה שיש להם"".

הדירה של פיטר ברומא.

על אף שעיצובים קלאסיים, אלגנטיים ומרופדים אינם החומר שלי, לא יכולתי שלא לחבב את דירתו הרומאית של פיטר. כי למרות שהוא היסטוריון ואוצר אמנות בעל טעם קלאסי, הוא גם אמריקני מאד. ואמריקני שלא מזריק ויצים משעשעים לחלל המגורים שלו, הוא עוף מוזר. 

פיטר עובד במוסד תרבות אמריקני בליבה של רומא. הוא מתגורר עם בן זוגו בקומת הקרקע של וילה ניאו-קלאסית, ששוכנת בשטח המוסד. הדירה אמנם מתנאה במאפיינים תקופתיים, אך הדייר הדעתן לא אהב את תחושת הארעיות ששרתה בחדריה והחליט לעצב אותה עם הרהיטים וחפצי האמנות הרבים שלו, שאותם הביא מארה"ב. לפיטר יש טעם אמנותי מגוון. "אני נמשך לעיצוב האיטלקי והצרפתי מהתקופה שלפני מלחמת העולם השניה" הוא מגדיר. "אבל עם הכסף שיש לי, אני יכול לכל היותר, לקנות דברים בשווקי פשפשים ובחנויות ג'אנק. אז אני מניח, שלדירה הזאת יש אסתטיקה של חנות ג'אנק". 

הוא טועה בגדול. העיצוב המורכב של הדירה הוא הכל חוץ מגיבוב אקראי של חפצים משומשים. הדקור שלו הוא תצריף עשיר של טעם אמנותי מחודד, רגישות היסטורית וביוגרפיה אישית. לצד רהיטים עתיקים ושטיחים אתניים -שאת חלקם ירש מהוריו- מוצבים בדירה אוספים של כלי קרמיקה משנות ה-20 ואננסים מוכספים. על הקירות תולים צילומים וציורים של אמנים עכשוויים ביחד עם ציור נאיבי של סבתו של פיטר בימי נעוריה. גם הכריות, שהאשה הקשישה רקמה במו אצבעותיה מצאו לעצמן מקום על הספה בסלון. ספרים וחפצים כבדי ראש מעטרים את הספריות והשידות בחברת מציאות שווקי פשפשים בשקל. במטבח מוצב משקל ישן, שהדייר קיבל במתנה מבעל חנות מכולת שנסגרה ואילו בחלון שבחדר הרחצה ניצבת יצירת זכוכית דמוית אקווריום עם דגים צבעוניים. נסיונו הרב של פיטר באוצרות מתגלם היטב בעיצוב הדירה: "כשמכינים תערוכה, אז קודם כל מציבים את החפצים על הקיר ואז חוזרים ורואים אם זה עובד", הוא משתף. "זה מה שאני עושה גם בבית. כשתולים משהו על הקיר לנצח, מפסיקים להסתכל עליו. אני מעדיף שהחפצים שלי יזוזו ממקום למקום ויצרחו אליי".           

הצילומים נלקחו מהאתר של ONE KINGS LANE.

 

 

הדירה של פיליפ בברלין.

לפני חמש שנים, הגיע פיליפ -מעצב רהיטים צעיר ושרירי עם בלורית ג'יימס דין מוקפדת- למסיבה בבנין תעשייתי בן מאה אי שם בברלין. הוא התאהב לאלתר במבנה נוטף הפאטינה וכבר למחרת התעניין בשכירת דירה במקום. הדירה שהוצעה לו היתה נטולת חשמל, חימום ומים וגדושה בפסולת, אך פיליפ המכור לא נרתע משום קושי. לאחר שיפוץ מקיף, הוא ריהט אותה ברהיטים ממוחזרים שבנה במו ידיו מקרשים וקופסאות וקישט אותה במעט חפצי ירושה ושווקי פשפשים ישנים. 

הצילומים נלקחו מהאתר של המגזין הדני Mad & Bolig.