הבית והדירה לדוגמא של מיצוטושי וטומוקו באוהשי.

מיצוטושי ואשתו הצעירה טומוקו גרים בקומה השלישית של בנין מגורים בבעלותם, בעיירה היפנית אוהשי. בקומה הרביעית שוכנת חנות העיצוב שלהם. "היפנים נוהגים להפריד בין הבית לחוץ באופן נחרץ", אומר מיצוטושי "אבל אני מאמין, שטוב שתהיה תנועה בין השניים ושכמות לא מוגדרת של אנשים תבקר בחלל המגורים שלנו". הם עולים ויורדים במדרגות שמחברות את הדירה לעסק ולעיתים קרובות, מארחים בחלל המגורים הקומפקטי קונים שהפכו לידידי משפחה. הרהיטים והאביזרים שבדירתם -ממש כמו אלה שבחנות- הם יצירות מודרניות של מעצבים מערביים מהוללים. אך מיצוטושי וטומוקו אינם טהרנים. הם גם אורגניים ומקשטים את אדני החלונות והמדרגות בחלוקי נחל ובצדפים, שהם אוספים בשיטוטים בחוף. "דווקא בגלל שבחנות שלנו יש פריטי עיצוב ידועים, אנחנו מחזיקים בדירה עבודות אנונימיות וחפצים מצויים" אומרת טומוקו. "הטיולים בחוף הם מסעות ציד מבחינתנו. אנחנו יכולים לחפש לנצח את האבן המושלמת ונאלצים לקבוע לעצמנו זמנים".

בני הזוג אוחזים בגישה לא מקובלת ומתהלכים בדירה בנעליים. ידיד של מיצוטושי, ששב מחו"ל, אמר לו לפני כשלושים שנה, שהוא מתקשה להבין מדוע היפנים מתעקשים להסתובב בלי נעליים בחדרי בתיהם בזמן שכל מה שיש ביפן הוא מערבי לחלוטין. "הדברים שאמר עוררו בי עניין", נזכר מיצוטושי. "החלטתי ליישם את הרעיון בכל מחיר. המון אנשים בימינו מושפעים מסרטים וזה היה כל כך מרענן לראות את ז'אן פול בלמונדו שוכב במיטה של החברה  שלו כשהוא נעול בנעליים עם סיגר בפיו, בסרט "חסר נשימה". וכשבניתי את הבניין הזה, חשבתי שזאת הזדמנות פז לתרגל את הרעיון". הוא מוצא בהחלטה הזו רק חיוב: "סגנון החיים הזה מעודד אותנו לשמור על ניקיונו של חלל המגורים שלנו". ובכדי לקדם את הרעיון, בני הזוג בנו דירה לדוגמא בשם "מספיק מקום" בסמוך לבית מגוריהם. בחלל הבהיר שמרוהט בקלאסיקות מאמצע המאה שעברה, מותר לשהות רק עם נעליים. "יש בדירה הזאת כיסא שעוצב בידי פול קיירהולם" מסביר מיצוטושי את התזה. "ואי אפשר ליהנות מהדגם החד של הכיסא הזה בלי לנעול נעליים. אחד מידידיי סיפר לי שצמחה לו שלפוחית מדממת אחרי שהרגל שלו פגעה בכיסא דומה. נעלי הבית, שיפנים נועלים בבית, פשוט לא מתאימות לחדר כזה".

הצילומים נלקחו מכאן. 
 

הלופט של צ'לסי באוקלהומה-סיטי.

מגורים עם ילד פעוט בחלל בן שבעים וארבעה מ"ר לא נשמעים כמו חלום רטוב. אבל צ'לסי -מאפרת מקצועית בת שלושים ואחת ואמו של לונדון הקטן- אוהבת כל רגע: "הפתיחות של המקום הזה נותנת לי אור ומרחב ואפשרות לעצב אותו כמו שאני אוהבת ולשמור על המראה המינימליסטי", היא אומרת בהתלהבות. "ואני רואה מראות מיוחדים כמו סופות גשם דרך החלונות המדהימים האלה". מימדיו הצנועים של הלופט יוצרים מגבלת מקום וצ'לסי מתגברת על הבעיה עם כלל ברזל, שאימצה לעצמה: "כל מה שנכנס לכאן חייב להיות גם שימושי וגם יפהפה" היא מדווחת. "קשה להסתיר כאן דברים ולכן כדאי שכל מה שנמצא כאן ייראה טוב. אין לי תוכנית עיצוב מובנית בראש. אני פשוט קונה חפצים שאני אוהבת ונותנת לעיצוב לזרום לכיוון שנוח לו. הבית הזה נועד למנוחה". 

הצילומים נלקחו מהאתר The Everygirl.

תבניות אפייה ישנות.

תבניות האפייה הישנות הן סיפור מורכב. בעת שהתחקיתי ברשת אחר כלי המתכת הנוסטלגיים האלה -שענתיקות כמוני עדיין זוכרות מימי ילדותן- נוכחתי שהם לא מצומצמים לאפיית עוגות ועוגיות בלבד. יש גם תבניות שוקולד ותבניות ג'לי ומחבתות אפייה ובישול והן מגיעות במגוון אינסופי של גדלים, צורות וסגנונות. לאחר סיבוב ארוך והעתקת יותר מדי צילומים, החלטתי להתמקד בתבניות האפייה בלבד. הן נמכרות במחירים נוחים מאד באתרים בינלאומיים ואפשר להפיק מהן אינספור יצירות עשי-זאת-במו-ידייך-השמאליות. או לאסוף אותן ולתלות על מדפים וקירות. או גם וגם. תחליטו בעצמכן.