skip to main |
skip to sidebar
רוחה הנהנתנית של סן-טרופה א-לה שנות ה-60 מרחפת בחדרי הוילה המתוקה הזו. היא אמנם נמצאת בעיר מרסיי ולא חסרות בה הברקות עיצוביות עכשוויות, אבל זו אותה צמחיה עבותה בפאטיו, אותם איבזורי קש ואותה אווירה של חופשה עצלה ובלתי נגמרת, שתמצאו כיום רק בסרטים תקופתיים. מיליון ותשע מאות אלף יורו והיא שלכן.
הצילומים נלקחו מכאן.
קשה למצוא דירות מכוערות בקופנהאגן, אך גם קשה למצוא שם דירות שחורגות מהשטנץ העירוני הלבן. הדקור הדני, כמו כל דקור סקנדי טוב, ניזון מקונפורמיזם וחזרתיות. ודווקא בדירה הקטנה של ג'ולי בת העשרים וחמש, עיתונאית ברשת טלוויזיה מקומית, מצאתי טוויסט רענן: רהיטים רזים וארוכי רגליים, שמעניקים מימד חדש למוטיב האווריריות הנורדית הידוע.
בית הלבנים החומות שג'ודי וג'ו פגשו בברוקלין, סיחרר אותם בשיפעת רכיביו התקופתיים: גרם מדרגות כבד, חלונות ודלתות בסגנון הארטס אנד קראפטס, מחיצות עץ, כרכובי אח מסולסלים ומרתף, שהיה בראשית המאה ה-20 בית מרזח לא חוקי. העבר שלט כאן בגאון ולא היה מנוס אלא להתמסר לו בהכנעה. אך בני הזוג, שעוסקים במכירות ברשת ומגדלים ארבעה ילדים פעלתנים, לא ויתרו על האמירה האישית שלהם: רהיטים עכשוויים, ספות איקאה שג'ודי והילדים צבעו בצבעים עליזים, משטח שיש נוצץ במטבח ותחושת משפחתיות שמחה ומשוחררת. "ההיצמדות לעבר של הבית הזה היתה קשה", מסכמת ג'ודי "אבל נראה לי שעשינו עבודה טובה".
הצילומים נלקחו מכאן.
מאה ושלושים אלף פליטי מלחמה סוריים מצטופפים במחנה זעתרי שבירדן. הם נמלטו מאימת הקרבות והשאירו מאחוריהם מולדת, בתים ובני משפחה מתים וחיים לטובת עתיד עגום במחנה פליטים של האו"ם. אבל יצר החיים חזק מהכל ואיתו גם כורח הקיום. זעתרי כבר אינו אסופת אוהלים במדבר אלא העיר התשיעית בגודלה בירדן. הוא מתפתח במהירות ותושביו חסרי הכל בונים לעצמם בתים, מטבחים וחדרי שירותים מחומרים שהם מלקטים בשטח ונאחזים בציפורניהם בכל מקור פרנסה אפשרי.
הדוקומנטריסט תאופיק בייהום (בריטי ממוצא לבנוני, שרודף ברחבי העולם אחר סיפורים אנושיים מרחיבי לב) ביקר מספר פעמים בזעתרי. הוא נמשך במיוחד אל השדרה המרכזית של המחנה, שנקראת -ולא במקרה- שדרת שאנז אליזה. הרחוב המאובק גדוש בחנויות ובסופרמרקטים והיוזמה העסקית המבעבעת של התושבים צדה את עינו. חלק מבעלי החנויות באו משושלות של סוחרים ובעלי מקצוע וחידשו כאן את מלאכתם. אחרים עבדו במולדת הישנה בעיסוקים לא מסחריים ובכורח הנסיבות, עשו הסבה ופתחו לעצמם בתי עסק. בייהום הוקסם מנחישותם: "רציתי להראות לעולם, עד כמה שהפליטים האלה יוזמתיים וחזקים בנפשם", הוא אומר. "הם הופכים תקופה רעה בחייהם לתקופה חיובית באמצעות פתיחת העסקים שלהם ועשיית כסף שיעזור להם כשיחזרו ביום מן הימים לסוריה".
הצילומים נלקחו מהאתר של הצלם.
שדרת שאנז אליזה.
עטאללה הקים בשדרה מאפיה משפחתית כמו זו שהיתה לו בסוריה.
בחנות הזו ודומותיה, מושכרות שמלות ערב נוצצות במחירים השווים לעשרים וחמישה יורו לערב.
מחמוד עסק בקליגרפיה בסוריה. כיום, הוא מצייר לפרנסתו על קירות ושלטי חנויות במחנה.
רשד בן הארבע עשרה הוא בן למשפחת סוחרי רהיטים. הוא משוטט בערים הסמוכות לזעתרי, קונה רהיטים משומשים ומוכר אותם במחנה.
הנער הזה עוזר לפרנסת משפחתו במכירת תפוחים מצופים בסוכר.
.webp)
רשומות
