אני ממתינה בקוצר רוח ליום, שבו תיפתח כאן סדנה בשם "הבית כחוויה". לא עוד הרצאה על מיקסום שטח המטבח (מי צריך שם כל כך הרבה ארונות, לעזאזל?), אלא מסגרת לימודית, שתמחיש למשתתפותיה, שהבית הוא מקום לביטוי אישי ויצירתי. זה נשמע ברור מאליו, אבל זה לא. אוי, כמה שזה לא.
בארצות הברית הבינו את זה כבר מזמן. קחו למשל את לורן משיקאגו. אפשר לחבב את סגנון העיצוב הדרמטי שלה ואפשר לא. אבל לא ניתן לכפור בכך, שהאשה הזו הפכה את דירתה השכורה, הקטנה והחשוכה ליצירה עשירה ומורכבת, פרי דמיונה והעדפותיה האישיות.
לורן עוסקת בעיצוב פנים, אך תהליך עיצוב דירתה שלה לא היה כה פשוט וחלק. "אני נמשכת למציאות וינטאייג'יות, לצבעים עזים ונועזים ולעירבוב של חדש וישן", היא מספרת. "אני אוהבת את הציד ואת ההיסטוריה. אני לא יודעת אם יש לי סגנון משלי. אבל אני כן יודעת, שכשאני נתקלת במשהו, קודם כל אני מתאהבת בו ורק אז חושבת איך לשלב אותו בחלל שלי. אני רוצה לתכנן כל פרט ופרט בביתי, כמו שאני עושה ללקוחותיי, אבל זה לא כל כך פשוט כשמדובר בבית שלך. אני חייבת למצוא את הפריטים שקסומים בעיניי ואז לסדר סביבם את העיצוב".
כך עשתה עם הצילום המוגדל של רודולף ולנטינו, שנמצא באקראי בחנות יד שנייה. למרות שהתמונה נראתה גדולה מדי עבור הדירה הקטנה, לורן התאהבה בה, רכשה אותה והעבירה אותה מחדר לחדר, עד שזו מצאה את מקומה ליד מיטתה. על מיצג החוטים האדומים שתלוי בסלון היא עבדה זמן רב וכך גם על תצריף המראות המשושות בתקרת חדר האוכל ("במשך המון זמן, שמתי עין על המראות האלו מאיקאה, אבל לא ידעתי איפה למקם אותן"). הסגנון שלה מרובה אביזרים נוצצים ועשוי בתשומת לב מקסימלית לכל פרט ופרט. "הסטייל שלי, כמו האישיות שלי הוא עניין של טעם נרכש", היא מסכמת. "או שאוהבים אותו או שלא". בדירה שלה הוא חוגג בגדול.
הצילומים נלקחו מכאן.
.webp)
רשומות
