אכסניית Urban Cowboy בברוקלין.

קחו בית עירוני עתיק בשכונת וילאמסבורג ותזריקו לו מינון נאה של דקור כפרי בסגנון הרי האדירונדאק. מה שיתקבל הוא B&B הייפי אפוף באווירת המערב הפרוע. ובמילים אחרות: אכסניה בשם Urban Cowboy שזוכה לשבחים רבים ברשת העיצובית. 

הבית של לי במלבורן.

מה שמלבב במיוחד בביתה של לי היא העובדה, שלמרות המקצוענות שהושקעה בשיפוצו, הוא נראה צנוע ואפילו חובבני. לי -מעצבת פנים במקצועה- ובעלה רכשו לפני ארבע שנים את הבית הישן והמוזנח בפרברי מלבורן. "למרות שהוא היה די מכוער", היא נזכרת "היה בו משהו נחמד וחינני". היא עיצבה מחדש את קומת הקרקע ומיקמה בה את הרהיטים המודרניים ופריטי האמנות האוסטרלית שלה ושל בעלה. אולם כשהגיע הזמן לתכנן מחדש את המטבח ואת חדר הרחצה, היא פנתה לדקורטור עמית, כי "היו לי רעיונות מקובעים לגבי עיצוב החדרים האלה ורציתי שהוא יעלה רעיונות חדשים". הגינה עוצבה בידי מעצב רהיטי הגן היצירתי גרג האטון והמאמץ המשותף הוליד בית מגורים אסתטי, נוח ונטול אגו. ואלו מותרות שרק מקצוענים אמיתיים יכולים להרשות לעצמם.

הצילומים נלקחו מהאתר habitus living .

הבית של אלי וגורדי באובוד.

הם זוג מעצבים רוסים חובבי יוגה. אלי גדלה בקזאן, גורדי בחבארובסק. היא עקבה בעניין אחר העבודות הגרפיות שלו בפייסבוק ויום אחד גילתה, שהוא מטייל בתאילנד. היא שלחה לו מכתב, ארזה תרמיל ונסעה בעקבותיו. שלושה חודשים לאחר מכן הם התחתנו ותקעו יתד בעיירה אובוד, בלב הטראסות הירוקות של האי באלי. 

הם גרים בבית מקומי פשוט וגבה תקרה, עם ריהוט בסיסי ובלי ארונות מטבח. את הערך המוסף הם השיגו עם האיבזורים הצבעוניים המקומיים, המדפים המגולפים, אהיל הקש הענק שמעוטר בפירות פלסטיק וכמה מציוריו של גורדי. אלי אוהבת במיוחד את המטבח, שבו היא מכינה ארוחות בריאות להם ולחבריהם. גורדי מעדיף את התקרה הגבוהה, שמאפשרת לו לשחק בדמינטון בסלון. 

הצילומים נלקחו מהאתר lilreddotfolks. 

  

הלופט של כריסטופר בטוקיו.

כריסטופר הוא היפסטר אירופאי אבל בלופט שלו שולטת התחושה הצפופה והכאוטית של עיצוב הפנים היפני. החלל בן שמונים המ"ר שוכן בקומה השישית של בית מגורים ברובע אקאסאקה, במרכז טוקיו ומסוגנן בתערובת של אורבניות תעשייתית עם אקסנטים מקומיים. וזה גאוני לחלוטין. 

    

אמן אורח: רוד ואן-אמפל.

אמן המדיה ההולנדי רוד ואן-אמפל קנה את תהילתו בעבודת נמלים דיגיטלית. הוא מצלם את האובייקטים שלו, רובם ילדים שחורי עור, נודד ביערות ובאגמים ומתעד שם עצים, צמחים ועלים ואז חוזר לסטודיו, מפרק את רכיבי הצילומים ומרכיב מהם מחדש דמויות ונופים היפר ריאליסטיים מכושפים. הוא מגדיר את יצירותיו כקולאז'ים דיגיטליים, אך בניגוד לעבודות הקולאז' המוכרות, אין בעבודות של ואן-אמפל תפרים גסים ורכיבים שתולים. התמונה שמתקבלת חלקה והרמונית ולעולם לא תנחשו שהעיניים הפעורות שמביטות בכן, אינן שייכות לפנים שבתוכם הן מקובעות. 

"התחלתי עם הקולאז'ים של הילדים, בשנת 2003, כי רציתי ליצור יופי תמים וטהור", מספר ואן-אמפל. "יופי נחשב אז לטאבו באמנות ולא רציתי ליצור משהו שייראה אמנותי, אבל בפועל יהיה מכוער. ומבחינתי, הטבע והתמימות הילדותית הם דברים יפהפיים. ילדים נולדים תמי לב לעולם אכזר ומסוכן ורציתי להמחיש את זה. ולכן, שתלתי בפניהם עיניים שנראות כעיני בובה. התוצאות נראו מוזרות ואפילו מפחידות מעט וזה מצא חן בעיניי והחלטתי להמשיך ולחקור את הסוגה הזאת".  

הצילומים נלקחו מהאתר של האמן.