יום הולדת עשירי.

הבלוג שלי בן 10.


מזל טוב!

הדירה של גאיה בקופנהאגן.

אחרי שסיימה תואר בבית ספר בריטי לאופנה, גאיה חזרה לדנמרק, התמקמה בדירת ארבעה חדרים והחלה לעצב. בתחילה- סריגים ובהמשך דקורציות וחפצים לבית. האשה היצירתית הפכה את החלל לבית ולסטודיו ועיצבה אותו בסגנון חופשי, עם אוספים שונים, שחלקם מורכבים מפריטים עגולים. היא מספרת, שזה התפתח באופן מקרי והקירות מהווים מבחינתה, לוחות מודעות של חפצים אהובים, שבאים והולכים.

בקרוב, צפויות להתווסף לדירה שתי מרפסות וגאיה חובבת הצמחיה, כבר אוספת עבורן עציצים. יש פה מקום לכולם.

הצילומים נלקחו מכאן.

 

 

דירה בטוקיו.

הדירות היפניות נחלקות -בהכללה גסה- לשלוש קטיגוריות: 1LDK, 2LDK ו-3LDK. הLDK הם ראשי התיבות של Living, Dining ו-Kitchen, שמהווים את חלל המגורים המרכזי והפתוח, המאפיין את הדיור העירוני היפני. הספרות מצביעות על מספר חדרי השינה שיש בדירה.  

הדירה בת 50 המ"ר מטוקיו היא חלל 1LDK מאולץ, מאחר שחדר השינה היחיד שנמצא בה מאולתר ותחום בארונות. לא מצאתי עליה שום מידע, למעט העובדה, שתוכננה בידי משרד אדריכלות צעיר ורענן, אך באתר של המשרד עצמו אין לה איזכור.

וכל זה לא גורע דבר מערכה של עבודת העיצוב המבריקה, שבוצעה כאן. זהו תרגיל יצירתי, שמפריך את התפיסה השגורה של עיצוב חללי מגורים קטנים: ניקיון, צימצום, סדר וזרימה. הדירה הזו נראית כמחסן גדוש ברהיטים וחפצים. נישת השינה היא אימפרוביזציה רופפת, חדר הילדים הוא מיטת תינוק שתחומה במחיצה נמוכה וארונית, במסדרון הצר שוכנת פינת עבודה עם ספריה גדושה והמטבחון משיק לפינת הישיבה ולשולחן האוכל. רק לחדר הרחצה והשירותים יש דלת. 

מה שנראה ממבט ראשון כדוחק מחניק, אינו באמת כזה. זו בחירה אמיצה של משפחה, שיש לה חפצים רבים לדחוס אותם לתוך חדר המגורים היחיד שלה ולחיות איתם בצפיפות ובהנאה, עם עיצוב אסתטי חכם וחף מקונבנציות. חללי המגורים הקטנים הם העתיד. לא כל מי שיגורו בהם יהיו מינימליסטים. גם אלה שאוהבים להיות מוקפים בחפציהם יכולים למצוא לעצמם פתרון טוב. הדירה הזו מדגימה אותו.   

   

הבית של לילי בניירובי.

שאלת הזהות הלאומית כבר אינה חדה וברורה כפי שהייתה בעבר. קחו למשל עולה מרוסיה שמשתקע בישראל, גר בה כמה שנים ואז מהגר לארצות הברית. מהי הזהות הלאומית שלו? רוסית? ישראלית? אמריקאית? או אולי שלושתן ביחד? העולם הופך במהירות לקוסמופוליטי, אנשים מדלגים בין ארצות, מתחתנים עם בני זוג ממדינות שונות ומולידים צאצאים והתיוג הלאומי שלהם מתרחב, מתפצל ולעיתים, מבלבל. 

לילי ובעלה, שניהם אנשי חינוך, הם אמריקניים ממוצא אתיופי. הם הכירו באוניברסיטה, נישאו והביאו לעולם שני בנים ושתי בנות. לפני שתים עשרה שנה, המשפחה עשתה רילוקיישן באתיופיה ולאחר ארבע שנים, עברה לקניה והשתקעה בשכונה ירוקה ושלווה בניירובי. הם שכרו בית רחב ידיים ומנהלים שם חיי משפחה וחברה פעילים ושמחים.  

דילמת הזהות המורכבת בולטת מאד אצלם. לילי ובעלה גדלו בארה"ב ומזדהים עם המאבק האפרו-אמריקני לשוויון. הם אמריקניים, אך גם אתיופיים ומרגישים, שילדיהם ניצלו מתחושת האפליה, שהם חוו בצעירותם בחברה שרוב אזרחיה היו לבנים. לילי מספרת, שהם מתחברים לערכים הקנייתיים של כיבוד הקשישים, המשפחתיות ההדוקה וסגנון החיים הרגוע ומנהלים את חייהם בהתאם. 

הדקורציה שלהם מגלמת את החיבורים וההזדהויות שלהם עם שלוש התרבויות שבהן הם חיים: הבית בכללו מעוצב כבית פרברים אמריקני רחב ומשפחתי עם ספות נוחות, שולחן אוכל גדול ושלל צילומים משפחתיים ממוסגרים, גיטרות ומדבקות של כדורסל. אך זה גם בית אתיופי עם צלבי כסף מסורתיים, כראוי למשפחה שחוגגת את החגים האמריקניים והאתיופיים כאחד. גם הנוכחות הקנייתית משחקת תפקיד דומיננטי מאד בחלל ומתבטאת בסלים הקלועים, מפות השולחן, הפסלים, בדי הריפוד ותכשיטי החרוזים. 

החפצים המגוונים והצבעוניים חיים בשלום זה עם זה. אין ביניהם סתירה או התנגשות. למשפחה של לילי יש שלוש זהויות לאומיות והיא החליטה לא לבחור ביניהן ולא לדרג אותן בסדר עולה או יורד. כולן חשובות באותה המידה וכך כנראה, יחליטו משפחות רבות בעולם בעתיד. 

הצילומים נלקחו מכאן.