הבית של ניטה בפורבו.

ניטה -סטייליסטית במקצועה- ובני משפחתה גרו בלופט בן 70 מ"ר בעיירה הפינית האידילית פורבו. אבל אז נקרה בדרכם מפעל ישן לשעבר, בן שלושה מפלסים ובעל שטח של 358 מ"ר והם קפצו על המציאה. עד כה, הם שיפצו את שתי הקומות העליונות. את קומת הקרקע הסבו לחלל מגורים, בישול ואכילה ואת הקומה העליונה לחדרי שינה ורחצה. 

ניטה בחרה בעיצוב אקלקטי עם נטייה לעכשוויות וטאצ'ים תעשייתיים ווינטאייג'ים. היא רכשה במכירה פומבית שטיחים מזרחיים ישנים והשתמשה בכישורי הרתכות של חבר קרוב, שהרכיב את גרם המדרגות המתכתי, שמחבר בין המפלסים. ועכשיו, החלל הישן כבר נראה כבית. היא מספרת בגאווה, שיש בו כל כך הרבה שטח, שבנה הצעיר יכול לרכוב על אופניו ולהחליק בחלל הגדול בביטחון מלא. 

הצילומים נלקחו מכאן.
 

 

דירה בקוריאה.

היכרותי עם עיצוב הפנים הקוריאני מצומצמת מאד. הוא מזכיר לי מעט את שכנו היפני, שאותו אני מכירה יותר, אך גם שונה ממנו. רוב הבתים הקוריאניים שראיתי -ולא ראיתי אלפים- השאירו בי רושם דמוי-מערבי, בז'י, מסודר ונטול הבעה אישית. כמעט כולם היו חסרי חמימות. אני נמנעת מקיטלוגים והגדרות, מכיוון שאי אפשר לנתק עיצוב פנים כלשהו מההקשר המקומי, התרבותי והמנטלי שבו הוא מתקיים. מה שמצטייר כנייטראלי וקר בעיניים מערביות, אינו מצטייר כך, בהכרח, בעיניים מזרחיות.

את הדירה שבתמונות מצאתי באתר עיצוב מסחרי, בין המון חללי מגורים אנונימיים. לא ניתנו פרטים על מיקומה או על זהות דייריה. מהאינפורמציה הדלה, שנכתבה בידי בעלת הדירה -קוריאנית צעירה ועדינת מראה- הבנתי שהיא גרה כאן עם בעלה, ילדיהם והכלבלב המשפחתי האהוב. ושהם שיפצו את הדירה לטעמם באופן חסכוני, עם מחיצות עץ לבוד, רהיטים ישנים בחלקם ואוסף של כלי קרמיקה. ולמרות שהדקורציה שלהם אינה מהפכנית או חריגה, היא נעימה לעין ויש בה איזו תחושה אישית חרישית. כמו רוח בערבי הנחל.

הצילומים נלקחו מכאן.

 

 

הבית של קאזונורי באיסומי-שי.

מסלול חייו של קאזונורי, ממש כמו אישיותו, לא היה שגרתי מעולם. הוא גדל בתוך "ג'ונגל בטון" בעיר אוסקה, סיים תואר אקדמי בקליפורניה, חזר ליפן, מכר בגדים משומשים, ניהל חנות סניקרס ומסעדה והפך לדייג. כיום, הוא גר בעיירה איסומי, לחופו של האוקיינוס השקט, מפסל כדים וקערות קרמיקה ומייצר שימורי אנשובי ורוטב דגים. 

את כל עיסוקיו ומקצועותיו למד בכוחות עצמו מאפס. כשהחל לייצר רוטב דגים, דג במו ידיו סרדינים בים כדי להבין את המערכת האקולוגית, שבה הם מתקיימים. כשהחליט להתנסות בחימר, הצטרף לחוג קדרות מקומי ולמד לכייר כדים עם סבים וסבתות משועממים. עבודותיו פרצו במהרה את תקרת החובבנות וקיבלו אופי אישי ופראי משלהן. קאזונורי דבק בכלי הקרמיקה ומסרב לפסל דמויות אנושיות: "אני לא יוצר דמויות אדם, כי לדעתי, הן מציבות את האגו של היוצר בחזית. ואני מעדיף למחוק את זה מהיצירות שלי" הוא מסביר. 

את בית החוף משופע הגג שלו קנה עוד כשעבד בטוקיו, ממגוון סיבות: הקרבה היחסית לעיר ולנמל תעופה ובזכות זכרונותיו מהתקופה שגר בסן-דייגו, ששוכנת גם היא לחוף האוקיינוס. הוא מספר, שתמיד נמשך לטבע וכשעייף מחיי העיר, עבר לגור כאן בחלל היצירתי, גדוש החפצים, עבודות החימר שלו ופסלוני השיסה העתיקים, שרכש לאורך השנים.

"מה שמנחה אותי בחיי האישיים והיצירתיים הוא הכבוד לטבע", הוא מוסיף. "אני מנסה לבטא בקדרות שלי את דו-הקיום שלי עם הטבע. כשאתה מכבד ומודע לטבע שסביבך, לאוקיינוסים, להרים, לעצים, לסלעים ולשמש, אתה מבין את מהות הדברים ויכול לחבר אותם לרעיונות, ששופעים במוחך. במובן הזה, אין הבדל בין ייצור שימורי אנשובי ליצירת קדרות, מבחינתי". 

הצילומים נלקחו מכאן.