דירת דופלקס במרסיי.

ברוח המודרניזם שלאחר מלחמת העולם השנייה, התבקש האדריכל המשפיע לה-קורבוזיה לבנות בשדרות שארל שבעיר מרסיי יחידת מגורים, שזכתה לשם Cite Radieuse ("העיר הקורנת"). 

"יחידת המגורים היא שמו של עיקרון עיצובי מודרני בבניית בתי מגורים, פרי המצאתו של לה קורבוזיה, שהופיעה במספר מגדלי מגורים שתכנן והוקמו במהלך במהלך שנות ה-50 וה-60 בערים כמו מרסיי, ברלין ונאנט" מבאר אתר המכלול. 
   
"העיר הקורנת היא הראשונה בבניינים שתכנן לה-קורבוזיה על פי עיקרון יחידת המגורים, והמפורסמת שבהם ונבנתה בשנים 1947-1952 במרסיי שבצרפת. זוהי אחת מיצירותיו המפורסמת ביותר וקשה להפריז בהשפעתה על דור האדריכלים בני זמנו ואלה שבאו בעקבותיו. לעיתים קרובות מצביעים עליה כעל ההשראה המקורית לסגנון הברוטליזם. הרעיון הבסיסי העומד מאחורי המבנה הוא בניין אוניברסלי, כלומר בניין שיכול להיבנות בכל מקום בעולם ולהתאים לכל סוג של אוכלוסייה. הדימוי בו השתמש לה קורבוזיה בתכנון, היה של ספינה, שיכולה להימצא בלב ים ובה כל מה שנוסעיה זקוקים לו. בשל כך מנותק הבניין מהקרקע באמצעות עמודים וכולל בתוכו ייעודים ציבוריים שונים.

יחידת המגורים במרסיי כוללת 337 דירות ב-12 קומות, והבניין כולו עומד על עמודי פילוטי גדולים, שיוצרים מרחב משותף לדיירים. כמו כן בבניין חנויות, שירותי חינוך, רפואה וספורט, וכן בית מלון. הגג השטוח מתוכנן כשטח משותף, עם פתחי אוורור בעיצוב פיסולי, גן ילדים פעיל ובריכת נוי. בבניין מסדרונות לאורך הציר המרכזי של כל קומה שלישית, כשכל דירה היא בת שני מפלסים, ומשתרעת לכל רוחב הבניין, כשלכל דירה מרפסת. כל זוג דירות נמצאות אחת מעל השנייה - אחת בצורת האות 'ר' ואחת בצורת האות 'L' והמסדרון המשותף עובר בין שתיהן. תכנון הדירות עצמן מבוסס על תאוריה שפיתח לה קורבוזיה בשם "מודולור" (Modulor) באמצעותו ביקש להגדיר את המידות האידיאליות לתכנון אדריכלי על סמך פרופורציות הזהב בגוף האדם (בדומה לאדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י).

הבניין במרסיי כמו שאר המבנים שנבנו בהמשך, נבנה מבטון חשוף, מכיוון שמסגרת הפלדה המתוכננת היתה יקרה מדי בשל המחסור שלאחר מלחמת העולם השנייה. הבטון החשוף העניק מהשראתו לתנועה שנקראה על שמו, "ברוטליזם", ובנייני דירות רבים נבנו בסגנון דומה, ביניהם מרכז ברביקאן ומגדל טרליק בלונדון". מאז שנת 2016, כלולה העיר הקורנת ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. 

הדופלקס בן 95 המ"ר שוכן בתוך יחידת המגורים ומוצע כעת למכירה תמורת 380,000 אירו. לא מעט ממאפייניו המקוריים השתמרו ובהם המטבח שעיצבה המעצבת המודרניסטית שרלוט פריאן וגרם המדרגות, שעליו חתום ז'אן פרובה, מודרניסט מהולל נוסף. אך הדקורציה הנוכחית עכשווית וצבעונית. להוכיח, שעיצוב גדול לא מתיישן לעולם. 

הצילומים נלקחו מכאן.

הבית של טומוקו בהייאמה-מאצ'י.

בשנת 2005, טומוקו, אמנית ואשת רוח, התוודעה להימאלי, קישוטי קש פיניים ארכיטקטוניים והתאהבה בהם לאלתר. מאז היא יוצרת אותם בביתה העתיק שבהייאמה-מאצ'י, בליבה של יפן. היא עובדת מצאת החמה ועד שקיעתה בחדר העבודה נטול התאורה שלה, בין מינרלים, צמחים, זרעים ופקעות, שהיא אוספת בטבע. בעלה, סוחר העתיקות, מאפסן בכמה מהחדרים סחורה שעתידה לעבור לחנות שלו. הבית שוכן בנוף ירוק וגילו מוערך במאה ואחת עשרה שנים. טומוקו ומשפחתה גרים כאן כשש שנים בלבד. 

"נעצתי תמונה של בית החלומות שלי על הקיר בביתי הקודם", היא מספרת. "חברה שנהגה לבקר אותי, זכרה אותה ומסרה לי מידע על הבית הזה. כשראיתי אותו לראשונה, הוא נראה לי חסר חיים. הוא עורר בי צער ובדיוק כשעמדנו לעזוב, פיסת עץ צנחה לרגליי, כמבקשת רחמים. באותו רגע, חשתי שאני חייבת לעשות משהו למענו. אני מאמינה, שזה היה מפגש גורלי. לפני כן, פשוט חיפשתי מקום שנוכל לחיות בו חיים טובים, אבל הבית הזה נראה לי כיצור חי. ידענו, שלא מצפים לו חיים ארוכים והחלטנו לעבור לכאן ולנכוח ברגעיו האחרונים. בשיחה משפחתית, אמרנו שזה יהיה נחמד אם נוכל לשמח אותו כשנגור בו". 

הבית ידע בעלים רבים בעברו, ביניהם דייר אמריקני, שחי בו במשך עשרים שנה וריפד אותו במאפיינים מהיבשת הגדולה. כשטומוקו ומשפחתה עברו לכאן, המבנה היה במצב מוזנח ורעוע ודרש שיפוצים רבים מספור. ולמרות שתוכניתם המקורית היתה לחדש אותו מהיסוד, הם הבינו שמוטב לקבל אותו כפי שהוא ולבצע בו תיקונים חיוניים בלבד. 

היושן וחוסר הנוחות של החלל לא גורעים משמחתם של טומוקו ומשפחתה. הם אוהבים אותו מאד. "לבית הזה יש כוח מקורי משלו", היא אומרת. "אני רוצה שיתמלא באושר, כשישמע אותנו צוחקים בהנאה. כשהחברים שלי מבקרים כאן ואומרים עליו דברים נחמדים, אני מתמלאת גאווה, כאילו שיבחו את אחד מילדיי. למרות שהוא דורש תחזוקה רבה, הוא יקר לנו מאד. לכל אדם יש אישיות משלו וזה מה שהופך אותו למעניין. אתה אוהב מישהו או משהו בגלל השונות והפגמים שלו. נראה לי, שנוכל לגור כאן עוד חמש או עשר שנים. אנחנו רוצים להישאר כאן יחד עד שהבית הזה יסיים את חייו".     
 
הצילומים נלקחו מהאתר LIFECYCLING.
 

 

הרים של ניירת.

"מכר הודי אמר לי פעם, "בהודו כל 40 קילומטר הכל משתנה: האוכל, השפה, המנטליות. הדבר הקבוע היחיד הם התנאים במשרדי הממשלה"" מספר הדוקומנטריסט הגרמני אולה ויט. "רציתי לבחון את התזה הזאת, אז צילמתי בשלוש מדינות הודיות וב14 משרדים ממשלתיים שונים. קיים איסור חמור לצלם בכל המוסדות, אבל הצלחתי בזכות העובדה, שלמדתי בבית הספר ההודי הלאומי לעיצוב בין ינואר למאי 2017. 

רציתי להפיק סדרת תמונות, שחפה מהסטריאוטיפים הרומנטיים. במהלך העבודה, מצאתי קשר הדוק בין הודו והעולם המערבי, בזכות האהבה המשותפת שלהם לבירוקרטיה מופרזת. חוסר היעילות של הרשויות ההודיות היה מזווג לביטחון עצמי, שהקסים אותי והמריץ אותי לחקור את נושא הבירוקרטיה ביתר שאת. 

לאור שיעורי הצמיחה השנתיים של הכלכלה ההודית, הוקם במדינה ב2010 מינהל ממשלתי דיגיטלי, אך מרבית התהליכים עדיין מתבצעים באופן ידני. ראש הממשלה הנוכחי התחייב למחשב את המערכת, להפוך את הודו למדינה נטולת מזומנים ולאפשר לכל אזרח גישה לאינטרנט. התנהלות משרדי הממשלה מהווה אירוניה טהורה למטרות השאפתניות האלו. עד היום, יש בהם ארכיונים עצומים עם ערימות של מסמכים. התנאים המביכים והסחבת מתקבלים כמובנים מאליהם. העובדים והלקוחות תועים במשרדים באותה דרך כאוטית, שבה מגובבים מחסני הניירת".      

 הצילומים נלקחו מהאתר של אולה ויט.